סיפורים

תום (סיפור)

הקדמה

ראשיתו של סיפור זה… בסדנה.

המנחה הקשוחה עד מאוד הנחיתה עלינו דרישה מוזרה, הקובעת כי עלינו להגיש לה סיפור מדי שבוע. זה לא מוזר? לכתוב סיפורים? בסדנת כתיבה? כל שבוע? השם ישמרנו, בקצב הזה אנו עלולים לפתח הרגלי כתיבה קבועים, רחמנא לצלן!

לסיכומו של עניין, הדרישה הדרקונית הכניסה אותי למצוקה. וכשאני במצוקה, אני משתדל להעסיק את עצמי במטלות שונות בבית, משימות שונות, תיקונים ו… או, סוף סוף מלכת היופי התרחקה מהמחשב. האמת היא שבמצבי מצוקה אני בורח מהבית, רצוי עם שק הפרעושים ההולך על ארבע. אבל אל תגלו לה.

האמינו לי, הכי טוב לברוח מהבית לשעה עם הכלב. אתה יכול לדבר אליו באופן חופשי לחלוטין, והטמבל יסתכל עליך בהנהון וקשב רב, ובשום שלב בשיחה אתה לא תבין כמה שהוא חושב שאתה דביל מוחלט. אפשר להעמיד פנים שאתה בדיון מתוח עם אישיות רבת אינטליגנציה אשר לא רק מכילה את היכולת להבין טיעונים מורכבים עד מאוד, אלא גם, שימו לב, מסכימה איתך לאחר שהעמדת אותה על טעותה! אין על כלבים, באחריות.

לקחתי את שק הפרעושים המקסים לחורשה שנמצאת במרחק דקה וחצי הליכה מהבית. הימים ימי חורף, חודש דצמבר. מחשיך מוקדם. בשעה 23:00 (זו הייתה השעה המשוערת) החושך הוא בלתי נסבל (אין מספיק תאורת רחוב) וכך גם הקור. אבל אני שם, עם אנג'ל, מתחנן שיוריד ערימה וישחרר אותי. בין לבין אני תוהה על מה, קיבינימט, אני אכתוב. עוד מספר ימים מפגש סדנה וטקסט – אין.

החורשה נראית די מאיימת בחושך. היא גם לא יפה במיוחד. בעוד הכלב מריץ אותי מעץ לעץ (יופיו של העץ כנראה משפיע על הוד הצואה… עניין אופנתי אצל כלבים, אנא עארף) מתגנבת למוחי המחשבה הבאה: "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה עם הגמדון היה בורח לי לכאן בלילה ומריץ אותי. איך הייתי מוצא אותו בחושך מצריים הזה?"

בום. יש סיפור. ובתזמון מושלם, הכלב מתרוקן.

עפתי איתם הביתה. עם הכלב והמחשבה. את הערימה השארתי שם.

באותו לילה, מפאת עייפות (נסו אתם להוציא סטר אירי לטיול!), כתבתי חצי סיפור. בלילה שאחריו את החצי השני. בסך הכל, מה שאתם קוראים כאן לפניכם הוא הסיפור כפי שנכתב לראשונה, לאחר תיקונים קלים.

אחד הכותבים האהובים עלי ביותר הוא הארלן אליסון. אחד השקרים הגדולים ביותר שסיפר על עצמו למשך תקופה ארוכה מאוד, הוא שאת סיפורו המפורסם "I Have No Mouth and I Must Scream" הוא כתב בלילה אחד בלבד ומה שפורסם היא הטיוטה הראשונית שנכתבה. לקח קצת זמן עד שבערך הויקיפדיה של הסיפור רשמו כי לקח לו למעשה עוד שנה וחצי עד שסיים את הסיפור, וגם אז לאחר עזרה כספית של פרדריק פול, כותב מוכשר נוסף. השקר הזה של אליסון הכניס אותי לתסביך מאוד רציני לגבי הזמן הדרוש לכתיבת סיפור ראוי לפרסום. רציתי לחנוק אותו כשגיליתי שאפילו לאלוהי הסיפור הקצר לוקח זמן (שנה וחצי!) לסיים סיפור.

אז אתה יודע משהו, אליסון? אני עשיתי את זה בשני לילות, וקיבלתי מספיק משובים חיוביים עליו. לך לעזאזל. שאלוהים יסלח לי שאמרתי את זה לאחד הכותבים הפוריים והמוכשרים ביותר ב-50 השנים האחרונות.

את הסיפור כתבתי בתקופה בה הגמדון רק החל להוציא מילה פה-מילה שם, בהיותו בן ארבע. רצה הגורל והוא נכתב בערך שבוע אחרי שאמר מילה לי מילה ברורה בהגייה נכונה. התרגשתי כל כך עד שהכנסתי זאת לסיפור. תוכלו לראות את המילה, ממש לקראת סופו.

הנה הסיפור לפניכם. לא מדובר בפנטסיה או מד"ב. סתם דרמה העוסקת בקשיי גידול ילדים עם צרכים מיוחדים. אני מקווה שתאהבו.

תום

אני קם באמצע הלילה, לאחר שטפיחה מעירה אותי. זו לא טפיחה, אלא בעצם נעיצת מרפק. המרפק מחובר לעירית, והיא עושה בו שימוש חוזר, עד שאני מצליח להרים את פלג גופי העליון ולהתחבר מחדש לעולם הערים.

"קום, שמעתי משהו!" היא אומרת לי בבהלה.

"נו, אז אם את ערה למה לא הלכת לבדוק בהזדמנות?" והמרפק ממהר לדרוש ממני היכרות חוזרת.

"נו, לך תבדוק את הילד!" היא פוקדת ואני מציית.

החדר של תום ממוקם בהמשך המסדרון שיוצא מחדר השינה שלנו. אני מגשש לשם את דרכי בחשכה, עד שאני מגיע למיטתו של תום. המיטה ריקה.

"קיבינימט, עוד פעם טיול בבית באמצע הלילה," אני מסנן לעצמי. בפעם הקודמת מצאתי אותו עם המחשב דלוק ואליו מחובר הצעצוע החכם המחורבן הזה שקנינו לו. הצעצוע מתפקד יפה, אבל הילד עדיין לא מדבר.

בפעם אחרת, תום עמד מול המקרר הפתוח, אצבע בפיו, והוא מתבונן ומתעמק בטקסטורות השונות של הגבינות והיוגורטים. הוא לא ענה שקראתי לו שוב ושוב. גם באור היום הוא לא עונה.

אנשי המקצוע, הדוקטורים, הקלינאיות וכל אנשי הקרקס כבר מזמן עולים לי על העצבים. כל אחד בא עם מאה תעודות, אבל אני למדתי לשים זין על כל אחד מהשחצנים האלה. לאף אחד מהם אין אחד כזה בבית, אז מאיפה היומרה להגיד לי מה לעשות עם שלי?

אני מוודא שאין שום דבר באף אחד מחדרי הקומה העליונה, שם אנו ישנים. אני מקפיד לוודא שאין אף אחד בתוך האסלה או תלוי על חלון מרפסת השירות. הילד אולי בן ארבע, אבל הוא שד משחת. נשימה כבדה, ואני יורד במדרגות.

"תום? חמוד, איפה אתה? בוא למיטהאולי תישן איתנו הלילה?" הטלוויזיה כבויה, וכך גם המחשב. אפילו דלת המקרר סגורה. איפה הוא מתחבא, חייל הקומנדו שלי?

אף אחד לא מצליח להגיע אליו. הוא בעולם משלו, ואני יכול לחלום על לקבל ממנו תשובה. מצד שני, יש לו עקשנות בלתי רגילה מלווה בתושייה חסרת מעצורים. כמו בפעם ההיא שלא שמנו לו את הדי וי די שהוא רצה, אז ברגע הראשון שעירית הייתה עם הגב אליו, הוא מיהר לארון הדיסקים, והוציא דיסק אחד אחר השני עד שהגיע לדיסק אותו רצה, ושם אותו במכשיר. אה כן, הוא גם הדליק את הטלוויזיה ושם בערוץ הנכון. מילה לא יצאה משפתותיו כל הזמן הזה.

בתור אמצעי זהירות, נאלצנו להתקין על דלת הכניסה אלקטרומגנט בטיחותי. כפתור הפתיחה שלו מותקן גבוה, הרחק מהישג ידם של ילדים וחיילי קומנדו, ולא ניתן לשבור את הדלת במכה. מבחוץ, לעומת זאת, יש להקיש קוד כניסה מתאים – מפתח לא יעזור כאן. כך וידאנו שאנחנו לא ניתקע בחוץ ללא מפתח, ומצד שני תום לא יוכל לפתוח את הדלת בלי שנדע.

אני עוצר ליד שולחן האוכל ושם לב למשהו לא שיגרתי. אחד, שניים, שלושה, ארבעהאיפה הכיסא החמישי? איפה הכיסא של תום? מבט מהיר סביבי, ואני מגלה אותו ליד הדלת. ממש ליד הדלת. ומהדלת מבצבץ חריץ אור ירח לכל אורכה האנכי.

"לא.. לא!" אני קורא כשפני מתרוקנות מצבע, ואני מזנק בארבעה צעדים בדיוק לעבר הדלת. היא פתוחה. ניתן לעשות זאת רק על ידי לחיצה על הלחצן. לא ניתן להגיע ללחצן אם הגובה שלך פחות ממטר. ניתן להגיע ללחצן אם אתה נעזר בכיסא. אם אתה תום, יש לך מספיק שכל להביא כסא עד הדלת.

הנקישה שהעירה את עירית והמרפק שלה, הייתה פתיחת האלקטרומגנט של הדלת. שבריר שנייה לאחר שהבנתי זאת, אני צועק משהו לעירית שלא תדאג, ואני כבר עם נעליים בחוץ, מחפש את הילד שלי שלא עונה לאף אחד ומרוכז אך ורק בעולמו שלו.

הרחוב השקט וריק מאדם מקדם אותי בברכה חרישית. תום לא בנמצא.

"תום! תום!" אני צועק שוב ושוב, עובר ביתבית אבל אין ילד. הלב מתחיל לדפוק בקצב מואץ, ואני מרגיש איך החיים שלי מתקצרים, אלא אם כן אמצא את הילד המקסים הזה, שמדבר ג'יבריש במקרה הטוב (אם בכלל הוא יורק לכיוון שלי), שמרכיב, אבל בדרך כלל מפרק חפצים, ושאף אחד לא יכול להישאר אדיש לפני המלאך שלו והתלתלים העוטפים את פניו במסגרת עדינה אך קופצנית.

ואני כבר התרחקתי מהבית, והגעתי לגן השעשועים. אין איש על המתקנים, אבל אני ממהר ישר למגלשה הגדולה והרעועה, שלמועצה ממש אין זין להתעסק אתה והדבר היחיד שהם עשו כדי לפתור את הבעיה הוא להציב שלט גדול וברור המציין ש"סכנה! אין לעלות על המתקן!". אבל האם מישהו הסביר להם שתום לא יודע לקרוא? ואני רץ לעבר המתקן, סובב אותו מכל צדדיו, אבל אין אף לא איש אחד על הגרוטאה. ואני עוד רגע מתחיל לבכות כמו ילדה קטנה.

אני תופש את ראשי ומתחיל ללכת במקום, וסביב עצמי, מנסה לחשוב על כל המקומות אליהם הוא היה יכול לרוץ. אולי לגן שלו? הוא מכיר את הדרך, יש לו זיכרון של שד. אבל הגן רחוק, האם יכול להיות שהוא ילך את כל הדרך? ישנה עוד אפשרות שהוא הלך לכיוון הסופר שבכלל סגור בשעות האלה. הוא תמיד אוהב לרוץ בין המדפים ולהיעלם. ואם נותנים לו מספיק זמן, הוא הולך למעבר של הקורנפלקס ובונה מגדל מהקופסאות, עד שהמנהלת של הסניף מתחילה לצרוח עליו ועלי שאני אקח את הילד הפרחח שלי ושאני לא מחנך אותו כמו שצריך ואז אני עונה לה שהלוואי שיהיו לה רק ילדים כאלה, כי אולי אז היא תלמד להתנהג כמו בן אדם ולא כמו חיה. ואחר כך אני והילד המקסים והמתסכל ביותר בעולם יוצאים מהמקום הזה, המלא באנשים טבולי שנאה לכל מה שהם לא מבינים או אין להם סבלנות אליו, ותום לא מפסיק לחייך וללטף אותי בלחי. והוא לא אומר מילה כל הזמן הזה.

אני מקבל החלטה לרוץ לכיוון הגן שלו. לא עבר יותר מדי זמן, ואני מקווה להשיג את תום. כמה מרחק הוא כבר יכול לעבור בזמן הזה? ואני רץ ומציץ בכל פח אשפה שאני רואה (אולי החוקר מצא לידו משהו ששווה דגימה), ובכל עץ (אולי ספיידרמן הקטן שמע קריאה לעזרה) וצועק עד שמיתרי הקול כמעט יוצאים ממקומם ולופתים את גרוני ולשוני. ותום לא עונה לי.

ואני רץ ורואה לידי את החורשה. אותה חורשה שבדרך אל הגן, שתום כל כך אוהב להסתובב איתנו שם. החורשה די עלובה האמת, אבל אוסף העצים תמיד משך את תשומת לבו, והמטפלת בתנועה בגן אמרה שזה חשוב שהוא ירוץ שם ויסתובב ויחווה כמה שיותר עם העצים, אם הוא כל כך אוהב אותם (אז אולי תסתובבי אתו את שם, כשהוא מחליט להשוות את צורת מעופם של שני עלים אקראיים במשך שעתיים ולא מוכן ללכת הביתה?).

אני עוצר ליד החורשה, ונכנס פנימה. "תום!" אני צועק. החורשה מורכבת מעשרה טורים של עצים, כל אחד עקום יותר מהשני. לא מדובר בג'ונגל, אבל בלילה הכל נראה כל כך אפל וסבוך. אני עובר טורטור, שורה אחר שורה ומחפש את תום. אני צועק שוב ושוב. למה אני מצפה בדיוק? הוא הרי לא יבוא אלי, הוא מרוכז במה שהוא מרוכז, השד יודע מה זה.

אני כבר מרים ידיים ופונה עוד רגע לצאת מהחורשה, כשתנועה בחושך תופסת את תשומת לבי. הדמות בגובה פחות ממטר, לובשת אדום בפלג גופה העליון וירוק בפלג גופה התחתון. כשהיא מתקרבת לאור הפנס בשולי החורשה, אני מזהה תלתלים. "תום!" אני זועק זעקת טירוף ורץ אליו כאילו מישהו עומד לירות עלינו ואני צריך לגרום לו להשתטח. ואני רץ אליו וממשש אותו ומנשק אותו, ובודק שלא קרה לו כלום. והוא, אפילו חיוך הוא לא זורק לכיוון שלי, אלא רק מבט מרוכז ברצפה.

"אלוהים, איפה היית? תענה לי!" הדמעות חונקות את גרוני כשאני מבין שכבר אין לי כוח לכעוס, ואין לי כוח אפילו לקום מהקרקע. ותום לא עונה, אלא רץ לכיוון פינת החורשה, חדור מטרה ואני רואה אותו מרים עצם כלשהו בחדווה. "תום, מה אתה עושה שם?" אני קורא לו בשארית כוחותיי.

אני קם ורץ אליו, תופס אותו לפני שיברח לי שוב. בידו הוא מחזיק בובה כתומה עם ראש של דינוזאור. הבובה מסריחה מתערובת של גשם ופיפי של חתולים. "אלוהים, בשביל זה יצאת מהבית?" אני שואל בייאוש. את ג'וני איבדנו כשיצאנו עם תום לטיול בחורשה לפני כמה ימים. תום נצמד אליו כל הזמן, כהרגלו, ובכל זאת כשיצאנו מהחורשה שמנו לב שהבובה לא איתנו. תום צרח ובכה, ורצה לחזור לחורשה לקחת את ג'וני, אבל השמיים כבר כוסו בעננים והתחיל לטפטף. לא הייתה לנו ברירה והגענו הביתה עם תום כשהוא צורח בהיסטריה. הוא היה עלי כל הדרך והרביץ לי. אני כבר שכחתי מזה. תום לא.

הבובה פשוט מסריחה. ירד עליה גשם שוטף, ונוסף לכל הצרות היא כנראה שכבה בבור ספיגה של פיפי של חתולים או חיה אחרת כלשהי. "תום, זה נראה מחריד, אנחנו לא לוקחים את זה," אני מנסה לשכנע אותו בשלוש בבוקר, "זה מלוכלך, זה פויה!". הוא מסתכל עלי וחוטף את ג'וני לכיוונו בכל פעם שאני שולח יד לג'וני. "קיבינימט, תעיף את זה כבר, אני לא יכול יותר!"

אני ותום באמצע החורשה, ומסביבנו אפילה חונקת. אף אחד לא שם לב שאני מאבד עשתונות ליד הילד שלי. ואז אני שומע את זה.

"בקשה."

אני מסתובב ומחפש סביב. מי זה היה?

"בקשה."

הקול מגיע מלמטה, ליד רגלי. ותום מסתכל עלי בריכוז ועיניים פקוחות לרווחה במבט המתחנן ביותר שאי פעם ראיתי. והוא אומר שוב, ובקול צלול "בקשה." הוא שכח את ה'ב' הראשונה, וה-'ש' לא יוצאת בהגייה מושלמת, אבל עדיין ניתן להבין: בבקשה.

מתוך ההלם אני צונח לידו, ומסתכל עליו, כשהוא נצמד לבובה המטונפת ומחבק אותה, כאילו היא פיסת החיים האחרונה שלו. והוא כבר לא טורח לומר שוב. אולי הוא עייף, אולי הוא מיואש, ואולי הוא חושב שהוא כבר אמר מספיק. אבל אני כבר שמעתי מספיק. ותום מסתכל עלי, ורואה על פני שהבנתי. הוא שם יד על לחיי ומחייך. ואני מנשק ומחבק בחיבוק ברזל אותו, ואת הדינוזאור המזוהם. כבר לא אכפת לי, הדמעות שלי יכולות לשטוף את ג'וני בשלב ראשון לפני שנחזור הביתה. וחוץ מזה, הוא כבר לא נראה לי כל כך מלוכלך.

מודעות פרסומת
רשומה רגילה

2 מחשבות על “תום (סיפור)

  1. פינגבק: משותקת (סיפור) | הכותב המתוסכל

  2. פינגבק: רסיסים על הרצף | הכותב המתוסכל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s